ענווה זה דבר טוב – פרשת בהעלותך
אחת התכונות האנושיות הכי מושמצות היא מידת הענווה. הושווה מי שיש לו את התכונה הזו, למחצלת שדורכים עליה במצב הטוב, ולדמות בזויה לעין כל במצב הקיצוני יותר. אנשים אמרו לי: 'האם היית רוצה שדמות פוליטית או מנהיג קהילתי יהיה עננננניייווווו?', ומושכים את המילה האחרונה בנימה של בוז וגועל כאילו זו מחלה מדבקת נוראית. בנוסף, יש פתגם עממי שאומר 'ברגע שאתה חושב שיש לך ענווה, איבדת אותה.' האמנם???
זה פשוט קורה, שהרבה ממנהיגינו דווקא גילו ענווה. בפרשת בהעלותך התורה מעידה על מידת הענווה של משה. "ומשה היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה."1 האם הוא נחשב כבנאדם שנדרס בקלות? בכלל לא!הוא מדבר כשצריך. הוא מעביר ביקורת למי שצריך. הוא מתפלל בעד העם כשזכאים לכך וכועס עליהם כשטועים הוא עומד בפני קהל של מיליון איש ואומר להם מה הוא חושב עליהם.הוא אפילו נעמד מול הבורא ומתווכח איתו. אז מה זה ענווה אם כן?
ענווה זו תכונה של הכרת התכונות שיש לי ושאלו התכונות אמורים לשמש אותי עבור משימה שהיא גדולה ממני. אם כן, בעצם, זו תכונה כפולה. לדעת שיש משהו גדול ממך הוא דבר מרכזי בענווה. מאידך זה לא אומר שאתה ללא ערך. אדרבה. כך אומר הר"ן – רופא, פילוסוף ותלמיד חכם. אתה חייב להגיד לעצמך 'כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. תכיר במה שעשית בכוחות עצמך. ותמשיך ותכיר ותזכור שאת כל הכוחות האלו קיבלת מתנה מאת הבורא לא לקידומך האישי בלבד.2 הכוחות אמורים לשמש אותך אך גם משהו שגדול ממך – הקהילה, המשפחה, העולם. יש לנו יכולת לעשות עבור עצמינו וחייבים לעשות ככה. ואת תחושת הסיפוק האמיתי נחווה כשאנו בשליחות, בעשייה עבור האחר ובדרך למשמעות עליונה.3 זוהי הענווה.
כשאני מרכז היקום, אך מבין שאני לא שווה כלום ללא היקום, אז יש לי ענווה. אני חייב להכיר את הייחודיות של עצמי. היא מיוחדת והיא שלי. וזה הכי בא לידי ביטוי כשאני בשירותם של אחרים. זו הענווה שמש גילה.
כשאנו מגלים באמת מי אנחנו ומה תפקידינו, אז הענווה במרחק של קפיצה קצרה במיוחד. והיא טובה – והיא בהישג יד.
הערות
- במדבר יב:ג
- דרשות הרן – דרשה 10
- המושג להיות מכוון כלפי האחר כדי למלא את המשמעות שלך מוזכר על ידי ויקטור פרנקל בכמה מקומות. יש הכרה של הייחודיות של כל אדם עבור עצמו. בנוסף, יש לו הכרה במחוייבות שלו כלפי האחר. אדם מחפש משמעות ע' 116.
